הבוקר בתל אביב היה שוקק כרגיל, והעיר התעוררה לעוד יום של אינסוף אפשרויות. גם בחדרם של שי ודניאל, למרות החופש הגדול, ארבעת החברים היו שקועים עמוק במשימתם, והתמקדו ללא פשרות בעבודתם על "היופי שבך". צחוק ומריבות ידידותיות מילאו את האוויר, ויצרו אווירה נעימה וחברותית.
שי, עם כישרון לדרמה, הכתיבה את מה שהיא כינתה תיאורי מוצרים 'שובי לב'. "דמיינו לעצמכם, היא קראה בפתוס 'הפכו את היום השגרתי שלכם לרומן על המסלול עם תוספות השיער הקסומות שלנו'", היא הכריזה ונופפה בידיה בדרמטיות..
דניאל, שהופקד על עיצוב פריסת האתר, בחן את המסך בריכוז, מנסה לעמוד בקצב דמיונה הקודח של שי. "שי, אנחנו גם צריכים לוודא שהאתר ידידותי למובייל. קוראים לזה התאמה רספונסיבית. זה חשוב, כולם בטלפונים שלהם היום", הוא הזכיר ולא הרים את מבטו מהסקיצות שלו.
אופיר ונועם הצטופפו מעל מחשב נייד, ראשיהם כמעט נוגעים זה בזה כשהם מפענחים את מסתרי קידום האתרים. "אם נשתמש ב'איפור טרנדי' וב'לק ידידותי לסביבה' כמילות מפתח, אולי נזכה בכל הקופה בדירוג החיפושים", הרהרה אופיר בקול ואצבעותיה התעופפו מעל המקלדת.
לפתע, צעדים הדהדו מחוץ לדלת, הולכים ומתחזקים עם כל שנייה. פאניקה הכתה את החדר כמו ברק. "זאת אמא!" דניאל לחש בחדות, עיניו פעורות בבהלה.
בסצנה ראויה למערכון קומי, בחדר פרץ תוהו ובוהו. נועם ניסה להחביא את המחשב הנייד מתחת לערימת בגדים, שי דחפה ניירות מתחת למיטתה, ואופיר צללה אל מאחורי הדלת ומשכה איתה את דניאל. החדר, שלפני שניות היה מוקד של פעילות, נראה עכשיו מבולגן באופן מחשיד.
מיכל פתחה את הדלת ועיניה סורקות את החדר. "על מה כל הרעש הזה? ולמה החדר הזה נראה כאילו עבר כאן הוריקן עכשיו?", היא שאלה, וגבה הורמה בחשדנות.
שיי, שתמיד מהירה על הרגליים, חייכה את החיוך הכי תמים שלה. "אמא, אנחנו רק… מתאמנים למחזה! כן, מחזה על… ניקיון. זה מאוד… עכשווי".
מיכל נראתה סקפטית. "מחזה על ניקיון? ממתי אתם כל כך מתעניינים בתיאטרון?"
דניאל, שיצא מאחורי שי, הוסיף, "אנחנו חוקרים תחביבים חדשים, אמא. את תמיד אומרת שזה טוב לנסות דברים חדשים".
מבטה של מיכל התרכך, חיוך משך את זוויות פיה. "ובכן, אני שמחה לראות שאתם פעילים ויוצרים גם בחופש הגדול, רק תנסו לא לעשות יותר מדי רעש, בסדר? לחלק מאיתנו יש עבודה לעשות".
כשהיא סגרה את הדלת מאחוריה, נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית. אופיר הציצה מתחת לערימת הבגדים, ונועם יצא ממקום המסתור שלו, שניהם נראו פרועים אבל מלאי הקלה.
כולם פרצו בצחוק מנסים להשתיק את הווליום, המתח נמס לתוך צחקוקים. "מחזה על ניקיון, שי? באמת?" אופיר צחקה, מנגבת דמעות מעיניה.
שיי משכה בכתפיה, זיק שובב בעיניים. "היי, זה עבד, לא? ועוד, אני חושבת שיש לנו עתיד באלתור".
דניאל, עדיין צוחק, פנה למחשב הנייד שלו. "אוקיי, צוות, חזרה לעבודה. ונתאמץ לשמור על השקט. אנחנו לא רוצים להעלות עוד 'מחזה' מאולתר".
כולם חזרו למשימות שלהם עם תחושת מטרה מחודשת וסוד משותף. ההרפתקה להציל את "היופי שבך" הייתה רחוקה מלהסתיים, אבל לעת עתה, הן נהנו מהשמחה של הניצחון הקטן שלהם, הסוד שלהם לא התגלה וההומור של ההרפתקה שלהם.
בלב תל אביב, ארבעת החברים לא רק בנו אתר אינטרנט להציל את העסק המשפחתי; הן ארגו שטיח של זיכרונות מלא בצחוק, עבודת צוות, ורגע מפחיד פתאומי בו כמעט נתפסו.
